Category: פסיכו-בלוג ברילוקיישן

במחצית השנייה של כיתה ו’, עבדנו על מחזה כיתתי לכבוד סיום הלימודים. בחזרות ועל הבמה הייתי שחקנית גרועה. משחק בימתי מביך אותי. מה שאף אחד לא ידע, שבחיים האמיתיים אני שחקנית מעולה. חיי הם במה.

בשנה זו חבריי התכוננו למעבר לתיכון השכונתי, ליידי דייויס. אבל לי היה סוד. אני התכוננתי למעבר לבית ספר אחר. לאחר מספר שנים של מגורים בשכירות, הורי רכשו דירה בשכונה חדשה והיינו עתידים לעבור במהלך הקיץ.

לא רציתי לשמור בסוד את המעבר. רציתי לחגוג אותו. סוף סוף, אחרי מספר שנים של חדר משותף עם אחותי היצירתית עד כדי דמעות, והבלגניסטית באותה המידה, עמדנו לעבור לדירה שבה לכל אחת יהיה חדר משלה. פינטזתי על קביעות וביטחון בחיים בבית בבעלות הורי, וגם על הפרטיות והסדר בחדר משלי.

אבל זה היה סוד שמור. סוד שמור של משפחתי. מבחינתה של אימי, עד שאנחנו לא שם- זה לא באמת קורה. עד שאנחנו לא שם- הגרוע מכל עוד יכול להתרחש וכל המעבר עשוי להשתבש.

לכן, התבקשתי שלא לחלוק עם חברותיי הטובות ביותר את העובדה שאני לא ממשיכה איתן לאותו בית הספר. שאני בעצם נפרדת מהן.

הייתי שחקנית מעולה. נכנסתי לתפקיד ושיתפתי פעולה בתכנוניים, בשיחות על החששות והציפיות במעבר לבית הספר החדש. באיזה מסלול נצעד לבית הספר, האם נהיה ביחד בכתה? הם נופרד? אף אח, לא חשדה. אף אחת לא ידעה שדרכי מובילה למקום אחר. לשכונה חדשה, בית ספר חדש.

סוף השנה התקרב. ספר המחזור עמד לפני הדפסה. הרגשתי שאינני יכולה להחזיק יותר. אני רוצה לשתף בשמחה. לחלוק את ההתרגשות עם החברות הטובות. להפסיק להעמיד פנים ולספר שאני עומדת בפני עתיד חדש ולא ידוע.

אימי, שתמיד קשובה לצרכיי, נענתה לבקשתי והסכימה שאוסיף את שורת המחץ בעמוד האישי שלי בספר המחזור: את כתובתנו החדשה.

כך נודע לחברותיי הטובות על הפרידה. הן כעסו. נותרתי בחוץ.

אם במהלך שמירת הסוד, חוויתי ניתוק מהמציאות- בשל העמדת הפנים, כעת הניתוק היה חזק עוד יותר. חברותיי שמרו על מרחק ממני. הן כעסו. בצדק.

היום, אני עומדת בפני מעבר נוסף בחיי. מעבר לארץ חדשה. מהעיר לפרבר. מחברה רב-תרבותית לחברה הומוגנית. מדירה לבית פרטי. מעבר מזמניות קבועה לנטיעת שורשים במקום חדש ומרגש.

אני רוצה לחגוג. אבל משהו עוצר אותי. אני מלאת חרדות. חששות. רצות בראשי מחשבות מה עוד עלול להשתבש בשבוע שנותר לנו פה בטורונטו. איזה אסון עשוי להתרחש שימנע מאיתנו להתחיל את החיים המרגשים באפסטייט ניו יורק.

אתמול נזכרתי בסיפור הזה מבית הספר היסודי. והבנתי. הפחדים הם לא שלי. זו פרקטיקה שלמדתי בילדותי.

אומרים שהעבר הוא היסטוריה והעתיד – תעלומה. אני רוצה להתחיל למלא את ההווה באופטימיות חגיגית. לא זהירה.

יאללה טורונטו- בואי נפרד, אני רוצה להתחיל לחגוג את ניו יורק.

זה ראש השנה הרביעי שלנו בקנדה. עד עכשיו, לא ראיתי טעם בכלל לנסות לחגוג חג אמתי. לא לארח ולא להתארח. חג בלי אמא – זהו בקושי חג. המשפחה בישראל ואנחנו בקנדה. התחושה הייתה שגם ככה הכל זמני, ובסיומן של שנות ‘הרילוקישיין’, נחזור לשגרה בישראל.

אבל התוכניות השתנו, ואנחנו עדיין לא חוזרים.

הכוונה בתחילה הייתה לקבוע לבת שלי ‘פליי-דייט’ לראשון בערב, אבל מצאתי את עצמי מזמינה חברים לארוחת חג.

הכוונה הראשונית הייתה לקיים ארוחת ערב ספונטנית ולא מחייבת, וללא הכנות מצאתי את עצמי מתכננת את החג כמו אמא שלי.

בדמיון ראיתי הגשת אוכל בבופה, ובפועל ערכתי שולחן חג עם מפה לבנה.

והאוכל המוכן, התחלף בהכנת קרפלך מ א’ עד ת’.

בערב החג, התעוררתי, עשיתי אימון ספינינג כבכל יום, והתחלתי להכין את החג.

התחלתי מהאתגר – הקרפלך. פעם ראשונה שאני מכינה לבד.

למרות, שאם סופרים במצטבר את הפעמים שעמדתי לצד אמי והייתי שותפה להכנה, מגיעים למספר תלת ספרתי (כולל את כל חגי תשרי לאורך 39 שנותיי).

עקבתי אחר ההוראות בדף המצולם, שאמי שלחה לי בוואטסאפ בעוד מועד.

החלק המעשי היה קל להפליא.

אבל מי ידעה שכחלק מהתהליך – ים של רגשות יציפו אותי.

ראיתי את עצמי בסרט נע. ילדה קטנה עומדת על שרפרף במטבח לצדה של אמי. אח”כ נערה. אישה לצד אישה.

פתאום, ללא התרעה מוקדמת, התבוננתי על עצמי מבחוץ. ככה עומדת במטבח הזמני שלי בטורונטו. לבדי.

הרגשתי את הבדידות. את העצבות. את הגוש בגרון, כמו כדור שלג במדרון, גדל וגדל עד שמתפוצץ למיליון רסיסים בתחתית ההר. מתרסק לאין ספור דמעות שזלגו על לחיי.

בכיתי את הגעגוע לאמא. בכיתי את הגעגוע לתחושה של הסתיו בישראל, זה שמודיע על בוא החגים. בכיתי את הגעגוע לחברות הנפש שהשארתי מאחור. את הגעגוע לשפה. בכיתי את הזהות המקצועית שאבדה.

בכיתי את הכאב שמלווה את האמביוולנטיות.

זו שבין הצורך בתחושה של בית לבין הסלידה מכל מה שישראל של היום מסמלת עבורי.

עד לא מזמן, הטלפון שלי חרק כל בוקר בשעה קבועה. השעון המעורר היה צורם באוזניי ומעיר אותי משינה עמוקה.

בהתמדה יומית, הייתי לוחצת על כפתור הנודניק – וגונבת עוד חמש, עשר דקות, עד שכבר לא הייתה ברירה אלא לקום מהמיטה הרכה והחמה.

זה היה הטקס שלי.

לדקות הגנובות קראתי: הפינוק שלי, למרות שלעיתים קרובות הקימה מצלצול שני לוותה בתחושה מעיקה, כמו כניסה בקיר ב- 100 קמ”ש.

מחקרים מראים שהפעולה של הפעלת נודניק והחזרה לשינה – מזיקה.

כשאת לוחצת על כפתור הנודניק וחוזרת לישון, את גם לוחצת על כפתור פנימי שמשחרר הורמונים המאותתים לגופך להבין שהוא נכנס בחזרה לשינה עמוקה. כך את מכניסה את הגוף למעגל שינה נוסף, שנפסק טרם זמנו (עם הנודניק) בפתאומיות וגורם לך לחוש עייפה לשארית היום.

שברתי את הרגל. החיים החליפו קצב לשלושה חודשים. פתאום הייתי תלויה בסובבים אותי, פחות פעילה פיזית, כואבת (שלושה שברים) ומבואסת. הבנתי שזה הזמן לבדק בית. לשנות הרגלים.

מיפיתי את הטקסים היומיים שלי. והתחלתי בקטן. את טקס ההתעוררות הישן החלפתי בצלצול נעים ובקימה מידית.

אין לי מושג אם הגוף שלי פחות מבולבל, או מה הדיבור הנוכחי בין ההורמונים… אבל אני יודעת, שכל בוקר אני מתחילה את היום בטוב. גם אם אני לא קמה בחדווה, החוויה הראשונה בבוקר כבר לא כוללת את התעמרות השעון המעורר באני הפנימי שלי.

ועכשיו את- מהם ההרגלים היומיים שלך? אילו היית רוצה לשנות? היעזרי בטבלה שצירפתי בסופו של הפוסט, ופרטי את הפעולות שאת חוזרת עליהן בכל יום.

בחרי פעולה אחת בלבד. וכמחווה ליום הכיפורים, פעולה זו תהיה ההרגל שלו את עושה תשליך השנה.