במחצית השנייה של כיתה ו’, עבדנו על מחזה כיתתי לכבוד סיום הלימודים. בחזרות ועל הבמה הייתי שחקנית גרועה. משחק בימתי מביך אותי. מה שאף אחד לא ידע, שבחיים האמיתיים אני שחקנית מעולה. חיי הם במה.
בשנה זו חבריי התכוננו למעבר לתיכון השכונתי, ליידי דייויס. אבל לי היה סוד. אני התכוננתי למעבר לבית ספר אחר. לאחר מספר שנים של מגורים בשכירות, הורי רכשו דירה בשכונה חדשה והיינו עתידים לעבור במהלך הקיץ.
לא רציתי לשמור בסוד את המעבר. רציתי לחגוג אותו. סוף סוף, אחרי מספר שנים של חדר משותף עם אחותי היצירתית עד כדי דמעות, והבלגניסטית באותה המידה, עמדנו לעבור לדירה שבה לכל אחת יהיה חדר משלה. פינטזתי על קביעות וביטחון בחיים בבית בבעלות הורי, וגם על הפרטיות והסדר בחדר משלי.
אבל זה היה סוד שמור. סוד שמור של משפחתי. מבחינתה של אימי, עד שאנחנו לא שם- זה לא באמת קורה. עד שאנחנו לא שם- הגרוע מכל עוד יכול להתרחש וכל המעבר עשוי להשתבש.
לכן, התבקשתי שלא לחלוק עם חברותיי הטובות ביותר את העובדה שאני לא ממשיכה איתן לאותו בית הספר. שאני בעצם נפרדת מהן.
הייתי שחקנית מעולה. נכנסתי לתפקיד ושיתפתי פעולה בתכנוניים, בשיחות על החששות והציפיות במעבר לבית הספר החדש. באיזה מסלול נצעד לבית הספר, האם נהיה ביחד בכתה? הם נופרד? אף אח, לא חשדה. אף אחת לא ידעה שדרכי מובילה למקום אחר. לשכונה חדשה, בית ספר חדש.
סוף השנה התקרב. ספר המחזור עמד לפני הדפסה. הרגשתי שאינני יכולה להחזיק יותר. אני רוצה לשתף בשמחה. לחלוק את ההתרגשות עם החברות הטובות. להפסיק להעמיד פנים ולספר שאני עומדת בפני עתיד חדש ולא ידוע.
אימי, שתמיד קשובה לצרכיי, נענתה לבקשתי והסכימה שאוסיף את שורת המחץ בעמוד האישי שלי בספר המחזור: את כתובתנו החדשה.
כך נודע לחברותיי הטובות על הפרידה. הן כעסו. נותרתי בחוץ.
אם במהלך שמירת הסוד, חוויתי ניתוק מהמציאות- בשל העמדת הפנים, כעת הניתוק היה חזק עוד יותר. חברותיי שמרו על מרחק ממני. הן כעסו. בצדק.
היום, אני עומדת בפני מעבר נוסף בחיי. מעבר לארץ חדשה. מהעיר לפרבר. מחברה רב-תרבותית לחברה הומוגנית. מדירה לבית פרטי. מעבר מזמניות קבועה לנטיעת שורשים במקום חדש ומרגש.
אני רוצה לחגוג. אבל משהו עוצר אותי. אני מלאת חרדות. חששות. רצות בראשי מחשבות מה עוד עלול להשתבש בשבוע שנותר לנו פה בטורונטו. איזה אסון עשוי להתרחש שימנע מאיתנו להתחיל את החיים המרגשים באפסטייט ניו יורק.
אתמול נזכרתי בסיפור הזה מבית הספר היסודי. והבנתי. הפחדים הם לא שלי. זו פרקטיקה שלמדתי בילדותי.
אומרים שהעבר הוא היסטוריה והעתיד – תעלומה. אני רוצה להתחיל למלא את ההווה באופטימיות חגיגית. לא זהירה.
יאללה טורונטו- בואי נפרד, אני רוצה להתחיל לחגוג את ניו יורק.