זה ראש השנה הרביעי שלנו בקנדה. עד עכשיו, לא ראיתי טעם בכלל לנסות לחגוג חג אמתי. לא לארח ולא להתארח. חג בלי אמא – זהו בקושי חג. המשפחה בישראל ואנחנו בקנדה. התחושה הייתה שגם ככה הכל זמני, ובסיומן של שנות ‘הרילוקישיין’, נחזור לשגרה בישראל.
אבל התוכניות השתנו, ואנחנו עדיין לא חוזרים.
הכוונה בתחילה הייתה לקבוע לבת שלי ‘פליי-דייט’ לראשון בערב, אבל מצאתי את עצמי מזמינה חברים לארוחת חג.
הכוונה הראשונית הייתה לקיים ארוחת ערב ספונטנית ולא מחייבת, וללא הכנות מצאתי את עצמי מתכננת את החג כמו אמא שלי.
בדמיון ראיתי הגשת אוכל בבופה, ובפועל ערכתי שולחן חג עם מפה לבנה.
והאוכל המוכן, התחלף בהכנת קרפלך מ א’ עד ת’.
בערב החג, התעוררתי, עשיתי אימון ספינינג כבכל יום, והתחלתי להכין את החג.
התחלתי מהאתגר – הקרפלך. פעם ראשונה שאני מכינה לבד.
למרות, שאם סופרים במצטבר את הפעמים שעמדתי לצד אמי והייתי שותפה להכנה, מגיעים למספר תלת ספרתי (כולל את כל חגי תשרי לאורך 39 שנותיי).
עקבתי אחר ההוראות בדף המצולם, שאמי שלחה לי בוואטסאפ בעוד מועד.
החלק המעשי היה קל להפליא. 
אבל מי ידעה שכחלק מהתהליך – ים של רגשות יציפו אותי.
ראיתי את עצמי בסרט נע. ילדה קטנה עומדת על שרפרף במטבח לצדה של אמי. אח”כ נערה. אישה לצד אישה.
פתאום, ללא התרעה מוקדמת, התבוננתי על עצמי מבחוץ. ככה עומדת במטבח הזמני שלי בטורונטו. לבדי.
הרגשתי את הבדידות. את העצבות. את הגוש בגרון, כמו כדור שלג במדרון, גדל וגדל עד שמתפוצץ למיליון רסיסים בתחתית ההר. מתרסק לאין ספור דמעות שזלגו על לחיי.
בכיתי את הגעגוע לאמא. בכיתי את הגעגוע לתחושה של הסתיו בישראל, זה שמודיע על בוא החגים. בכיתי את הגעגוע לחברות הנפש שהשארתי מאחור. את הגעגוע לשפה. בכיתי את הזהות המקצועית שאבדה.
בכיתי את הכאב שמלווה את האמביוולנטיות.
זו שבין הצורך בתחושה של בית לבין הסלידה מכל מה שישראל של היום מסמלת עבורי.
אהבתי
תודה!