הניסיון להשתיק את השמאל הישראלי זהו דבר שבשגרה. אני חווה זאת על בסיס יומיומי. המשתיקים משתמשים בשתי סיבות עיקריות מדוע אין ברשותי את זכות הדיבור. הראשונה מתמקדת במיקומי הפיזי והשנייה בקוגניטיבי.
“קודם תחזרי לגור פה ואז תהיה לך הזכות לבקר את הנעשה במדינה”
בסיס הטענה הוא שבגלל שאני (ועוד חצי מיליון ישראלים[1]) לא עונה על הקריטריון הפיזי של החיים בישראל, איבדתי את הזכות להביע דעה על הנעשה שם. ייתכן שלפי ההגדרה הנוקשה, אני לא ישראלית מספיק. אבל מפה, אני מרגישה ישראלית מתמיד. התזכורת להיותי ישראלית- היא יומיומית.
בכל מקום, הישראליות היא הנתון הראשון שמעצב את הדעה עלי. שמי ישראלי-יהודי; באנגלית, המבטא של ישראלי; ולמרות יכולתי להסתגל למנהגים זרים, הליכותיי ישראליות. גם למתרחש בישראל יש השפעה. ישראל מככבת בתקשורת בעקבות החלטות מדיניות ופעולות הממשלה. ובגלל שעבור הסביבה אני ישראלית, האופן שבו ישראל מיוצגת ומסוקרת, משפיעה על האופן שבו תופסים אותי לחיוב ולשלילה.
גם עמדותיי הקדומות והגזעניות—הן ישראליות. חלק ניכר מאישיותי, חוזקותיי ובין השאר פחדיי וחרדותיי התעצבו במסגרת המציאות הישראלית בה גדלתי (הסתה גזענית מוסוות של מנהיגים ואמצעי תקשורת, פוסט טראומה קולקטיבית, מספר אינתיפאדות, אינספור פיגועים, מלחמות העבר וזו העתידית שתמיד נראית באופק).
“את לא יודעת מספיק”
בגלל שאין לי תשובות. אין לי פתרון לסכסוך. בגלל שלא הייתי ביחידה קרבית. בגלל שלפעמים אני באמת לא יודעת.
לקח לי הרבה זמן להשמיע את דעותיי ברבים. לפני שהעזתי – כתבתי. חקרתי. תזה. דוקטורט. קראתי. עיתונים. ספרים. ספרי היסטוריה, סוציולוגיה. מאמרים. מחקרים. על החברה הישראלית. על השוואות לחברות אחרות. אני ממשיכה לקרוא, ותמיד חוזרת מישראל עם עודף משקל, לא רק בגלל האוכל המעולה של אמא שלי, אלא גם בשל ספרי העיון שרכשתי.
עבדתי עם קבוצות מעורבות של יהודים ופלסטינים. הקשבתי רבות לצד הימני והשמאלי. ואני ממשיכה להקשיב. שוחחתי ואני משוחחת עם פלסטינים בישראל, בשטחים הכבושים וכאלו שעזבו את הארץ. ועדיין, אני לא יודעת מספיק. אני לא מכירה את הסיפור במלואו. יש לי עוד המון מה ללמוד.
ידע הוא כוח אבל הוא לא חזות הכל. הייתי צריכה להיות חזקה יותר ולהשמיע את קולי כבר לפני שנים. ובתאכלס, גם שהתגוררתי בישראל, והתווכחתי רק על עובדות, חוויתי השתקה.
אם נתבונן בכנות, הסיבה להשתקה של השמאל בכלל, וזה המתגורר מחוץ לישראל בפרט, היא אחרת. כאשר נאמנות למדינת היהודים היא הערך העליון; כשראש הממשלה טוען: “המדינה זה אני”; כאשר כל מי שלא מזוהה באופן טוטאלי ומבטל את עצמו אל מול הישות המדינית המדומיינת, מתויג כבוגד; וחיים מבחירה מחוץ לישראל- זו הבגידה האולטימטיבית. אנחנו מבינים שמדינת ישראל היא כבר לא דמוקרטיה. וחופש הביטוי שמור לבעלי הכוח.
אקורד אחרון לסיום. למרות שזהו נושא לבלוג נפרד, חשוב לי לומר: ישראל חשובה לי. שם גדלתי. שם רכשתי את המוסר שבי. אבל, דווקא מפה, מצפון אמריקה, מתעוררת בי התקווה. מפה אני מחוברת ליהדות אחרת. יהדות שוויונית. שוויוניות לא רק בין נשים לגברים, אלא גם בין יהודים ללא יהודים. ארגונים יהודים שמים לעצמם מטרה הנקראת: “תיקון עולם”. הם מקדמים מטרות הומניות אוניברסליות במטרה להפוך את העולם לטוב יותר לא רק ליהודים, אלא לכלל האנושות.
[1] לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מספר הישראלים שהיגרו מחוץ לישראל עומד על כחצי מיליון איש (נכון לסוף שנת 2016).