בשנים האחרונות אני לא מתגוררת בישראל. אומרים לי שבגלל שבחרתי לעזוב, איבדתי את הזכות לדעה ומחאה על המתרחש בישראל. אומרים לי שאני כבר לא מבינה מספיק את האירועים בגלל המרחק הפיזי. שאני זו שוויתרתי על הזכות להשפיע ולהיות מעורבת בקבלת החלטות שלא אושפע מהן, ולכן איבדתי את הזכות להצביע בבחירות.
אבל ה”אומרים” לא מבינים.
בהיותי ישראלית – המתגוררת מחוץ לישראל, מדיניות הממשלה משפיעה עלי באופן יומיומי. החלטות הממשלה מסכנות אותי; את פרנסתי, מעמדי, בטחוני האישי וגם את הדימוי העצמי שלי.
פעם ישראל הייתה חזון. היוולדות מחדש. הישרדות והגנה מפני רדיפות ואנטישמיות. היום להיות ישראלית-יהודייה זו כבר לא חולשה. זו פריבילגיה. ועם כוח באה אחריות.
אני מגדירה את עצמי ישראלית, אך סולדת מלאומיות.
מדינת הלאום נולדה כרעיון נפלא, אך כיום מאבדת את דרכה המוסרית. רעיון מדינת הלאום נולד בין השאר על מנת לספק את צרכי תושביה, כתחליף לארגוני הדת והקהילה. רעיון מדינת הלאום טומן בחובו את קידום טובת הכלל. שוויון האזרחים בפני החוק. אחריות הדדית וסולידריות בין היושבים בה.
אך כיום, הפכנו את מדינת הלאום ללאומנות. כלומר, באופן חולני אנחנו חשים יותר נאמנות למדינה, מאשר נאמנות לערכי צדק וזכויות אדם. רעיון הלאומיות כיום, נוגס במהות הדמוקרטיה. חשיבות ההגנה על המיעוטים, מתגמדת בחשיבותה אל מול אהבת “הישות” המדינית. הלאומנות היא רדיפת בצע של חברי קבוצת הרוב המחזיקים בקנאות זכויות שאמורות להיות נחלת הכלל.
עזבתי את ישראל. אבל לא השארתי מאחור את תחושת האחריות למצב שם.
יש לי את החובה להמשיך להביע את ההתנגדות לגזענות, להמשך הכיבוש ומפעל ההתנחלויות. התנגדות להמשך טיפוח המלחמה, במקום השלום. טיפוח השנאה במקום קירוב הלבבות.
מתוקף הפריבילגיות שלי כישראלית יהודייה-
כחלק מחברי קבוצת הרוב בישראל המדכא ומשתמש במדינת הלאום על מנת לקדם לאומנות שטומנת בחובה דיכוי עם אחר- אני מביעה את דעתי.
אני ממשיכה לפעול בכוח שיש לי. לקחתם את זכות ההצבעה שלי. אך לא את קולי.
מקורות:
אטמור, נ. וקניג, ע. (2015). הצבעת אזרחים השוהים מחוץ למדינה. המכון הישראלי לדמוקרטיה https://www.idi.org.il/articles/3444.
Wimmer, A. (2019). Why nationalism work. Foreign Affairs, p. 27-34.