לפני 15 שנים קעקעתי על גופי תזכורת למה שחשבתי שהוא החשוב ביותר: להיות מאושרת.
זה היה הקעקוע הראשון שלי ולא היו בי ספקות. אחרי תקופה קשה שבה חשתי עצב גדול וריקנות עמוקה, חווית האושר הייתה כמו סם, והפכה להיות השאיפה האולטימטיבית שלי.
מאז עברו הרבה מים בנהר. ככל שהתבגרתי, חוותי יותר אתגרים. צברתי חוויות. אחריות. ראיית עולם מורכבת יותר. רגעי האושר הפכו נדירים יותר ויותר.
לא ויתרתי.
חיפשתי את האושר במקומות “אינטואיטיביים”; בעוגת שוקולד שווה, חופשה מתוכננת, זמן איכות עם בן הזוג והילדה, בסדנאות יוגה הרחק בכפר, או בפידבק חיובי בעבודה.
יום אחד הבנתי- רגעי האושר אליהם אני שואפת הן רק נקודות בודדות על ציר חיי.
היום, אחרי אינספור מסעות עם עצמי, אני יודעת שמה שאני באמת מחפשת, הם רגעים ארוכים של תחושת איזון פנימי. גם כשאני נמצאת בעין הסערה של החיים. איזון הכולל את כל קשת הרגשות.
תחושת האושר הנכספת, מוערכת יתר על המידה. החיפוש אחר ה”אושר” מטעה ומתעתע בנו. משחק עם הנפש שלנו משחק אכזרי. המרדף הזה הוא עיוות של הצורך האמיתי של הנפש שלנו.
כשאנחנו רודפות אחר האושר, אנחנו לא חיות את היומיום, אלא מחכות כל פעם לחוויה הבאה. בזמן ההמתנה, אנחנו נאבקות בתחושות “הרעות” ובקושי של היומיום.
אבל אושר וכאב הולכים יד ביד!!!
כשאנחנו לא נותנות לתחושות הלא נעימות מקום בחיינו, החיים הופכים להיות שטוחים וחסרי משמעות.
היום הקעקוע מהווה עבורי תזכורת: האושר הוא רק נקודה בזמן. לעולם אל תוותרי על מסע החיים.